הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' קומפיונט בע"מ ואח'

פסק דין

כללי

1.ביום 02.05.07 נתתי פסק דין המחייב את הנתבע לשלם לתובע/הבנק את סכום התביעה. יש לקרוא את התשתית העובדתית כמו גם טענות הצדדים וראיותיהם, כמפורט בפסק הדין מיום 02.05.07.

2.ערעור הנתבע התקבל ביום 30.10.07; בית המשפט המחוזי הורה על ביטול פסק הדין והשבת התיק לבית משפט זה, לאחר שהניח כי נעלמו מעיני בית משפט ראיות – שוברי אשראי המצורפים כנספח ט לבקשת הרשות להגן (להלן "השוברים"). בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי בית משפט זה ייחס משקל מכריע לדחיית גרסת הנתבע בדבר אובדנם של השוברים בשל אי הצגתם בבית המשפט, למרות שהם צורפו בנספח ט' לבקשת הרשות להגן.

בנסיבות אלה הורה ביהמ"ש המחוזי על החזרת התיק לבית משפט זה על מנת שיוציא תחת ידו פסק דין חדש לאחר דיון בשאלות שלהלן:

האם הנתבע הראה כי השוברים שצורפו כנספח ט לבקשת הרשות להתגונן או חלקם, הופקדו בבנק אך חשבון החברה לא זוכה בגינם או שזוכה באיחור? מהו סכום השוברים ומהי תקופת האיחור, אם היה ?

האם נושא הבנק באחריות למחדל של אי זיכוי חשבון החברה בסכום השוברים או של זיכוי החשבון בסכום השוברים באיחור? ומעמד הבנק בשרשרת הטיפול בשוברי אשראי המופקדים דרכו.

בהנחה שהאחריות למחדל נופלת לפתחו של הבנק, האם החוב נשוא התביעה נוצר "כל כולו" בעטיו של מחדל זה? בהקשר זה נדרש להתחקות אחר מקור החוב, מחד, ואחר טענות הבנק, כפי שפורטו בסעיף 37 לפסק הדין המקורי, מאידך.

3.כבר עתה יאמר, כי נראה שהנחת המוצא של בית המשפט המחוזי כי נעלמו מעיניי השוברים כפי שצורפו לבקשת הרשות להגן, עולה מחוסר התייחסות מפורשת לכך וכראוי בפסק הדין המקורי. על כן, למען הסר כל ספק, יאמר, שלא היה די בהצגת השוברים הללו וכן בהם כדי להרים את נטל הראייה להוכחת טענות הנתבע, כפי שיובהר להלן.

4.ביום 11.11.08 שמעתי את הצדדים והוריתי על הגשת סיכומים משלימים בכתב.

בסיכומיהם המשלימים התייחסו הצדדים לשאלות בית המשפט המחוזי, שפורטו לעיל. לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי בסיכומיהם, לא מצאתי שהיה בהם כדי להוסיף על הקיים ו/או לשנות ממסקנתי ומנימוקי בפסק הדין המקורי, ודין התביעה להתקבל גם עתה, מכל אותם הנימוקים המפורטים בפסק הדין המקורי, בתוספת נימוקים שאפרט ואחדד להלן.

טיעוני הנתבע בסיכומיו משלימים

5.ביחס לשאלה הראשונה, טען הנתבע, כי מדובר בחוסר של 324,239 ₪ שלא הופיע בחשבון החברה במועד, ושהאיחור הממוצע לזיכויי החשבון הנו כ- 45 יום בממוצע. בעניין זה הוא ביקש להסתמך על אסופת השוברים בנספח ט, שהופקדו בחשבון החברה בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1998, ביניהם שוברי ריכוז של חברת ויזה אלפא, שעל חלקם מוטבעת חותמת "נתקבל" של הבנק ממועדים שונים ועל חלקם מוטבעת חותמת "מחלקת תפעול" של חברת ויזה אלפא, וכן על נספח יא המצורף לבקשת הרשות להתגונן (בש"א 1934/00), בו מוצגת רשימה מאת החברה, המפרטת את כלל השוברים שקיבלה מלקוחותיה במהלך החודשים אוגוסט אוקטובר 1998 ומועדי קליטתם בחברת האשראי וכן נספח ח - דוח סליקה של חברת ויזה אלפא, המפרט הפקדות ושידורים מיום 27.08.98 ועד 31.08.98.

6.הנתבע מבקש ללמוד מנספחים אלה על עצם קבלת השוברים בידי הבנק, בסכום של 458,831 ₪, בעוד שבפועל, לטענתו, זוכה חשבון החברה רק ב- 134,591 ₪ מתוכם. חוסר זה של 324,240 ₪, לטענתו, יש לזקוף לחובת הבנק שהעביר את השוברים בטעות לחברת האשראי ויזה כ.א.ל במקום לויזה אלפא .

7.ביחס לשאלה השניה טען הנתבע לאחריות מוחלטת של הבנק מכוח היותו בעלים של ויזה אלפא או שותף או שלוח שלה, היות ולגישתו, ויזה אלפא והבנק חד הם. בעניין זה הפנה להסכם הסליקה שחתמה החברה עם ויזה אלפא והבנק - נספח ז לבקשת הרשות להתגונן, ולנספח ד – מכתב פנימי של הבנק על חומר המיועד לאלפא קארד שהתקבל באיחור, ודרך העברתו לאלפא קארד.

8.לגבי השאלה השלישית טען הנתבע, כי בשל התנהגות הבנק, הוא נאלץ ליטול באותה תקופה הלוואה שקלית במקום דולרית שהיתה חוסכת לו כ- 85,000 ₪, וביקש לסמוך טענתו זו על מסמך פנימי של הבנק מיום 08.11.98 - נספח ב לבקשת הרשות להגן (ראה פירוט בסעיפים 36-34 לפסק הדין המקורי), ממנו משתמע כי הבנק העביר בטעות שוברי אשראי שהיו מיועדים לחברת ויזה אלפא לחברת ויזה כ.א.ל, וכי "טעויות כנ"ל גורמת נזק רב". החסר של 300,000 ₪ בזיכוי השוברים מנע ממנו את תכנית המימון לצורך רכישת סחורה ואספקתה במועד ללקוחות.

טיעוני הבנק /התובע בסיכומיו משלימים

9.מנגד, הבנק התייחס לתמיהות העולות מאסופת השוברים שהגיש הנתבע בנספח ט, ולקושי לקשר ביניהם לבין טענות ההגנה. הבנק כופר בטענת הנתבע לפיה שלח בטעות את השוברים לחברה הלא נכונה, ובשל כך נוצר כביכול עיכוב בזיכוי חשבון החברה. לטענתו הנתבע לא סיפק הסבר לגבי הקשר בין שוברי האשראי השונים של לקוחות החברה שצרף, לבין שוברי הריכוז השונים של שוברי האשראי, אלא נהפוך הוא – לא ניתן ללמוד על קשר כזה, שכן בין השוברים שצורפו היו שוברים של חברת ויזה כ.א.ל (נספח ט2, ט3 ו-ט4), בעוד ששוברי הריכוז שהגיש הנתבע הנם שוברי ויזה אלפא. אם אמנם נגרמה טעות מצד הבנק בדיוור, הרי שלנתבע חלק עיקרי בהיווצרותה, היות והוא טעה בשימוש בשוברים, כעולה גם מחקירת הנתבע (ראה סעיף 15 לסיכומי הבנק המשלימים). על כל פנים, מחקירת הנתבע עולה כי הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי חברת ויזה כ.א.ל שעיכבה את השוברים אצלה, ולא כלפי הבנק או חברת ויזה אלפא.

10.עוד טוען הבנק כי מאסופת השוברים שהציג הנתבע, לא ניתן להסיק כי הם לא הגיעו ליעדם או הגיעו באיחור, שכן הנתבע לא טען כל טענה מספרית לגבי הסכום המדוייק של השוברים שהופקדו, לעומת הסכום המדוייק של שוברים שלא זוכו או זוכו באיחור לטענתו.

בנוסף, אסופת השוברים מעוררת תמיהות, לדוגמא השובר ב-ט/1 ע"ש גב' קאופמן ע"ס 15,312 ₪ נחתם על ידה ביום 3.9.98, בעוד הריכוז שהוצמד אליו, נושא את חותמת הבנק מיום 30.8.98, דהיינו 4 ימים קודם לכן, ולא ייתכן כיה בנק הכין שובר ריכוז בטרם נכרתה עמה העסקה, כך שמלבד סכום העסקה, אין קשר בין שובר האשראי לשובר הריכוז בנספח ט/1, אלא ניסיון ליצור מצג שווא.